מדינת ישראל נ' סבן יעקב - ציוד לבנין בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם הנאשמים לעיכוב ביצוע גזר הדין ולעיכוב ביצוע הצווים השיפוטיים שניתנו במסגרתו, ביום 27.3.2014, עד להכרעה בערעור הנאשמים ולהכרעה בעתירה מנהלית שהוגשה על ידם (עת"מ 57477-02-14).

הנאשמים הורשעו במסגרת הסדר טיעון חלקי, עפ"י הודאתם, ביום 14.1.13, ולאחר שהתקיימו טיעונים לעונש, הושתו על הנאשמים עונשים שונים, כדלקמן:

מאסר על תנאי למשך 18 חודשים לנאשם 2. הארכת תקופת התנאי בגין מאסר מותנה קודם שהושת על הנאשם 2 (כפי שהוסכם בהסדר הטיעון החלקי).

קנס בסך 400,000 ₪ לכל אחד מהנאשמים, ב-10 תשלומים חודשיים.

התחייבות כספית בסך 600,000 ₪ לכל אחד מהנאשמים.

תשלום היטל השבחה בסך 530,000 ₪ שהושת על הנאשם 2.

כן נקבע כי הצווים השיפוטיים שלא קוימו ובגינם הורשעו הנאשמים יבוצעו בחלוף 45 ימים מגזר הדין.

הבקשה לעיכוב ביצוע, המחזיקה 15 עמודים וכוללת מאות נספחים, למרות שעתירתה הינה לעיכוב של כל רכיבי גזר הדין, מנמקת את העיכוב המבוקש, הלכה למעשה, רק לגבי כניסתם לתוקף של הצווים השיפוטיים, וכוונתה למנוע את הריסתו וסגירתו של העסק המנוהל ע"י הנאשמים.

בבקשה נטען, בין היתר כי סיכויי הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, טובים.

כמו כן נטען שאם יבוצע גזר הדין, יהא זה בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו, כי יש להמתין בכל מקרה עד להכרעה בעתירה המנהלית, כי ניתן במסגרתה צו ביניים לפיו המבנה לא ייהרס והעסק לא ייסגר ולא יעשו כל פעולות אכיפה עקב ביטול ההיתרים לשימוש חורג וכי קיום הצווים השיפוטיים יגדע באחת את פרנסתם של למעלה מ-80 משפחות ויפגע בזכיותיהם החוקתיות של הנאשמים.

בנוסף נטען בבקשה, כי זמן ההתארגנות הנדרש לביצוע הצווים השיפוטיים ארוך הרבה יותר ויש לקוצבו ל-12 חודשים לפחות.

המאשימה אף היא הרחיבה את היריעה, בתגובתה המחזיקה 14 עמודים. המאשימה טוענת, בין היתר, כי מדובר בשימושים חורגים והפרת צווים שיפוטיים על שטח של כ-4,300 מטר, המשמש לעסק לממכר חומרי בנייה ואינסטלציה, ללא היתר מזה כ-25 שנה.

המאשימה טוענת כי יש לקיים את הצווים השיפוטיים לאלתר, ואם יקבע בעתירה המנהלית שההיתרים לשימוש חורג שניתנו לנאשמים ובוטלו, הינם בתוקף, הרי יוכלו אז הנאשמים לפעול בהתאם.

עוד טוענת המאשימה, ביחס לסיכויי הערעור בקשר להכרעת הדין, כי זו ניתנה עפ"י הודאתם ולכן בהקשר זה לא ברורות טענות הנאשמים כלפי הכרעת הדין.

בקשר לגזר הדין, נטען ביחס למבנה המצוי בחלקה 121 (אחת מהחלקות נשוא כתבי האישום והצווים השיפוטיים), כי היתר הבנייה (מוצג נ/32) לגביו בוטל בהחלטת הועדה המקומית מיום 8.11.2009 (ת/35), והחלטה זו לביטול ההיתר כלל לא הותקפה ע"י הנאשמים בעתירה מנהלית.

המאשימה טוענת גם כי הנאשמים הטעו את ביהמ"ש המחוזי והסתירו ממנו מידע לרבות את העובדה שהורשעו במסגרת ההליך שבפניי.

עוד נטען כי יש לעשות הבחנה בין צו הפסקת שימוש לצו הריסה, שכן רק בצו האחרון קיים האלמנט של קושי להשיב את המצב לקדמותו. בכל מקרה, טוענת המאשימה לגבי החלקה 121, כי היא מצויה על דרך והמבנה הבנוי עליה מסומן להריסה עפ"י תכנית קא/305. בנוגע לאיסור השימוש, המאשימה גורסת כי לא מדובר בסנקציה אנושית ומטרתו הפסקת ההפרה של הוראת החוק.

עוד מוסיפה המאשימה כי בכל מקרה הצו לאיסור שימוש איננו בלתי הפיך, שכן אם יתקבל אישור בעתיד, ניתן להשיב את הפעילות על כנה.

יש לערוך אבחנה דיכוטומית בין הצווים השיפוטיים לבין יתר רכיבי גזר הדין. עפ"י הדין, צווים שיפוטיים כגון צווי הריסה וכגון צו הפסקת שימוש, כלל אינם מהווים עונש.